נפתחים החודש
יונית קריסטל 
בתחילת שנות השמונים הייתי מדריכת טבע וטיולים בבית ספר שדה.
באותן שנים עדיין אפשר היה לפגוש באמצע טיול משפחה של דרוזים
בגולן שדורכים ברגליהם ענבים בגת ומכינים דיבס (דבש ענבים),
דייגים הקולעים מלכודות ענפים מיוחדות, נשים יושבות בצוותא ורוקמות
את שולי מטפחותיהן בתחרה או אורגות שטיח.
תחנות אלו, ששיקפו את התרבות החומרית של הארץ היו מהאהובות עלי
ביותר בהדרכה.אבל עם השנים והקידמה המראות הללו הלכו והתמעטו.
היום נדיר לראותם.
רק לפני 2-3 דורות נשים ידעו לתפור, לסרוג, להכין ולשמר מטעמים מחמרי
גלם ראשוניים. לרבות מהן היו גם מיומנויות מקצועיות נוספות שרכשו במהלך
חייהן. רבים מהגברים היו בעלי מלאכה מיומנים וידעו ליצור בידיהם מוצרים
שימושיים.
ערביי ארץ ישראל והבדואים שחיו כאן לפני כ-120 שנה ידעו לספק את מרבית צרכיהם-מבניית הבית ועד להכנת המחרשה במו ידיהם מבלי להזדקק לקניית מוצרים בחנות. מעטים מבני הדור הצעיר של ימינו מסוגלים לכך.הידע הזה הולך ונעלם. זהו ידע בן דורות רבים, שנושא עמו תפיסת עולם מיוחדת . חכמה, שהיא חכמת הידיים אבל גם חכמת הלב.
הזקנים החיים איתנו היום הם החוליה האחרונה בשרשרת. המורשת לא
עברה לדור הבא, והשרשרת, בת דורות רבים, על סף התנתקות. הצלת
הידע של המלאכות תלוי באנשים אשר רוצים לשמור על הגחלת ולעסוק
בהן בידיהם ממש.
אני מחפשת זקנים וזקנות אשר מסוגלים ללמד את מלאכתם,
ולומדת מהם.את הידע הזה אני מעבירה למי שרוצה ללמוד.
את הסיפוק העצום שעיסוק זה נותן, והמרפא לנפש שהוא צופן,
קשה להסביר במילים. רק דרך הידיים ניתן להבין אותו.